נשמע מוזר, אה?
מאידך, כולנו מכירים את התופעה הזאת, שאדם נפצע ומרוב שהוא עסוק, הוא לא מרגיש שום כאב, עד שהוא רואה את הפציעה וחושב עליה.
כולנו שמענו סיפורים על גדולי ישראל, שאפשרו לנתח אותם בלי הרדמה, על ידי שהתעמקו בסוגיה ופשוט המחשבה שלהם היתה תפוסה במשהו אחר ולא הרגישו את הכאב.
חשבו לרגע על מצב שבו מישהו חולה במחלה קשה ומסוכנת שאינה כואבת והוא אינו יודע ממנה. האם הוא סובל? באותו רגע בו יאמרו לו שהוא סובל ממחלה מסוכנת כמה סבל יכנס לחייו. האם השתנה משהו בין קודם הידיעה ואחריה? במציאות – לא. במחשבות שלו – הרבה מאד.
אני יודע כי יש שמתקשים לקבל את כותרת העמוד הזה ואני מבין אותם. לאלו נאמר כי בודאי ובודאי גם הם מסכימים כי ישנו סבל רב שנגרם רק ממחשבות. אם כן נניח את הויכוח בצד ונתמקד לפחות בסבל זה.
כדי להמחיש את העקרון, שישנו סבל שמקורו במחשבות, ללא קשר למציאות, אני רוצה לשתף אתכם, בסיפור שקרה לי עם הבן שלי, בן העשר:
ערב אחד, כשאני משכיב אותו לישון, הוא מתחיל לילל: "אבא!!! כואבת לי הרגל!!!" אני מבקש ממנו להפשיל את המכנס של הפיג'מה ומגלה פצע גדול, מוגלתי ומכוער. אני חרד. ברור לי שאני לא מחכה עד הבוקר בשביל לטפל בזה. טלפון לפה, טלפון לשם. מישהו מפנה אותי לאיזה רופא, שמסכים להגיע לביקורי בית בסכום סמלי. "והוא בסדר?" אני שואל. "בטח! הוא עובד גם עם קופת חולים".
בכל הזמן הזה, הילד בוכה ומילל והיללות מתגברות והולכות. "מי יודע מה יש לו", אני אומר לעצמי. אחרי כחצי שעה של יללות, מגיע הרופא עם תיק גדול ואחרי שהוא מסתכל על הילד, אני מבקש ממנו, שהוא יטפל בילד ואני אחכה בחוץ. אני לא מסוגל לעמוד במראות כאלה…
הילד ממשיך לילל ואני בחוץ. יש מבפנים רעשים והילד – מילל. אחרי כמה דקות, יוצא הרופא ומבקש שאביא לו צבת. אני רץ להביא לו ורק אחרי שהבאתי, אני תופס מה בעצם הבאתי לו… צבת!!
מתוך החדר – רעשים והילד בוכה חזק יותר ואני מתחיל להרגיש נקיפות מצפון על שהזמנתי את הרופא הזה בכלל. אולי הוא בכלל ערבי ומי יודע מה הוא עושה לילד… אבל – אני לא מעיז להכנס…. אחרי הצבת – ודאי שלא… עוברים עוד שלוש וארבע דקות והערבי, כלומר – הרופא, יוצא שוב ומבקש פטיש. לרגע אני רוצה לתקוף אותו במהלומות, אבל משהו גורם לי לעצור את עצמי ואני רץ ומביא לו פטיש. בפנים – רעשים. היללות של הילד מתגברות ואני מרגיש שאני עומד להתעלף. בדמיוני אני רואה את ה"ערבי" מרסק את הפצע המוגלתי ומכווץ' אותו. זיעה קרה עולה בגבי. דפיקות הלב שלי מואצות, כולי חיוור ולפתע הערבי, כלומר הרופא, יוצא ושואל: "יש לך אולי איזה מסור קטן…?"
כאן אני כבר לא שולט בעצמי ופשוט מתפרץ עליו: "רוצח! מה אתה עושה לילד?! תתביש לך!! אני אתלונן עליך!!" הרופא פותח זוג עיניים תמהות ואומר: "לא מבין מה אתה מדבר… שכחתי את המפתח של המזוודה של התרופות וכבר רבע שעה אני מנסה לפתוח אותה, בלי לקרוא לך פנימה…"
טוב, אז זו היתה כמובן בדיחה. אבל, האם הבנו את העקרון? רבע שעה של סבל נורא, קרוב להתעלפות, בלי שהיתה איזו סיבה אמיתית במציאות. רק בגלל מחשבות. כשמתחילים להתבונן בחיים שלנו ובסבל הנגרם לנו בהם, אפשר לראות שלפחות רוב הסבל (!) נגרם רק ממחשבות ולא מהמציאות.
לא מסכימים? אל תחפזו! אחרי שתהיו מורגלים ב"עבודה", תוכלו לראות את זה בעצמכם.
